בכל חלק בגוף עד לרמה התאית אפשר להרגיש תחושה.

לבוא במגע זה לא רק מגע לעולם החיצון אלא לבוא במגע פירושו: משהו רחב יותר של תחושה פנימית שאינה תלויה בעולם החיצון.

תחושות ברמות שונות בעוצמה שונה , תנודות באות והולכות בגוונים ובצורות שונות, מנעימות ללא נעימות עד לכאב, במקומות ספציפיים או כזרימה אחת בגוף.

אנו יכולים לנסות תרגיל פשוט: להרים את כף היד ולהפנות אותה כלפי מעלה, לאפשר ליד להרפות כמה שנוכל ואז נפנה את תשומת ליבנו למה אנו חשים. בהתחלה אולי לא נחוש הרבה אך לאט לאט יופיעו תחושות.

לדוגמא: תחושת כובד או אולי קלילות כאילו היד צפה , אולי זרם קריר או חמים שהוא האוויר בחדר, וככל שתשומת הלב שלנו גדלה ומתרחבת אפשר לחוש תחושות מעודנות יותר המתרחשות בחלק הקטן הזה בגופנו.

אולי נחוש פעימות או עקצוצים או זרימות עד לקצות האצבעות , כתוצאה של דם שזורם, וככל שתשומת הלב מתעדנת ומעמיקה התחושה ה"קונוונציונאלית" של יד תתחיל להיעלם ולא נחוש אותה כמשהו נוקשה אלא כאוסף של תחושות עדינות שזורמות מרגע לרגע , כמו זרם חשמל, ובזמן יחסית קצר היד תהפוך ממשהו מאד סולידי , נוקשה , מאסה חסרת תנועה פנימית, לתחושה אחרת לגמרי.

המודעות שלנו לגבי המציאות השתנתה.

התחושות העדינות האלו קיימות בגוף כולו ואנו פשוט לא מודעים להם, ואז נשאלת השאלה לאן נעלמו התחושות ? מדוע אנו לא חשים אותם כל הזמן? מה המנגנון שמונע מאיתנו לחוש?.

בדר"כ האסטרטגיה שלנו לא לחוש זה להקפיא את הגוף ולהחזיק אותו ללא תנועה.

ואת זאת אנו עושים ע"י החזקת הנשימה.

אנו יכולים לנסות להחזיק את הנשימה באזור הצלעות ובית החזה ולנסות להרגיש את התחושות שם.

ניווכח כי התחושות גם נעלמות.

להחזיק את הגוף ואת הנשימה בקיפאון ולחסום את התחושה, זו תבנית אוניברסלית ולא רק אישית. אוניברסלית כי כולם עושים זאת במידה זו או אחרת ושונה מהאישי בכך שהיא קשורה להיסטוריה שלנו , לתאונות , למקצוע , לתחביבים להחזקות רגשיות כאלו ואחרות.

המחיר כבד- מתח והחזקה מפריעים לנו לתת לכוח החיים לזרום באופן חופשי בגוף.

התוצאה - כאב , נוקשות , חוסר תחושה ועייפות.

אפשר ללמוד להשתחרר ולחוש מחדש את הזרימה התחושתית הטבעית שנמצאת בגוף.

התחושה של הזרימה היא תחושה שאנו חשים אותה כנכונה יותר, כטבעית יותר, כמצב טבעי של הגוף.

השאלה היא מדוע אנו מתנגדים למצב הטבעי הזה של זרימה תחושתית?

התשובה: זוהי התודעה ויצירת התודעה שנחשבת ל"נורמאלית" בעולם שיצרנו.

בעולם שהוא חסר גוף, טלוויזיה , טלפונים , מחשבים, יש לנו מודעות קטנה מאד לגבי גופנו. אנו מסתמכים בהרבה על המחשבה לומר לנו מי אנחנו ואיך העולם שלנו פועל. אבל, בגלל שאנו מנותקים מהחוויה של גופנו , המסקנות שאנו מגיעים אליהם לא נכונות ומנותקות מהמציאות והניתוק הזה יוצר הרבה סבל וניקור. החוויה של הגוף היא חוויה תחושתית.

ככל שהתחושות בגוף פחות נחוות , פחות מורגשות, כך המונולוג הלא רצוני של המחשבה מתגבר.

והעובדה היא שזה בלתי אפשרי ללכת לאיבוד במונולוג הפנימי שלנו כאשר יש נוכחות של תחושת הגוף.

כאשר אנו מודעים לתחושות ולעולם התחושות של הגוף אז יש פחות מהמונולוג הבלתי מודע של המחשבות, שהן  85% סיפורים על העתיד או העבר ו 15% הכללות כלליות מבוססות על העבר.

התחושה ממחישה את המסתורין שבחיים והיא נמצאת תמיד כאן ועכשיו.

טיך נהאת האן, הנזיר הבודהיסטי, שנשאל לסכם מה הוא חושב על התרבות המערבית,

אמר "תרבות שאבודה במחשבה".