מייסד האוסטיאופתיה היה רופא אמריקני בשם אנדרו טיילור סטיל, שחי במאה התשע-עשרה. במסגרת עבודתו ברפואה השמרנית המקובלת, הבחין סטיל שתרופות וטיפולים שהיו מוכרים בזמנו אינם יעילים נגד מחלות חמורות אחרות שרווחו באותה עת. שלושה מילדיו של סטיל עצמו נפטרו במגיפה של דלקת קרום המוח ואבדה איומה זו הניעה אותו לחפש אחר דרכים חדשות ברפואה הוא האמין בלהט שיש לחזור לתפיסתו של היפוקרטס (460-377 לפנה"ס, נחשב לאבי הרפואה המערבית) שטען כי "הריפוי למחלה מצוי בגוף עצמו". סטיל סבר, יתר על כן, שמחלה ניתנת לריפוי באמצעות תיקון מכני של הגוף.

סטיל התמסר למחקר מפורט של האנטומיה של האדם, וע"פ מחקרו זה ניסח והחל ללמד את עקרונות השיטה שזכתה ב-1874 לשם אוסטיאופתיה. פירושה המילולי של המלה הוא "מחלת עצמות", אך סטיל השתמש במילה כדי לציין את הקשר בן קיומו של ליקוי לבין אי-התאמה בין עצמות. מכל העצמות בגוף האדם, ראה סטיל בחוליות עמוד השדרה את החשובות ביותר, בגלל קרבתן למערכת העצבים - הן עוטפות ומגנות על חוט השדרה.

שורשיה על האוסטיאופתיה יונקים מן האנטומיה ומן הפיסיולוגיה. המערכת המתאמת בין פעולות הגוף היא המערכת הניורו-אנדוקרינית - כלומר, המנגנון הבנוי מעצבים מצד אחד ומהורמונים מצד אחר. הבלוטות האנדוקריניות מפרישות הורמונים הפועלים כשליחים כימיים, והם מובלים לאורך הגוף בזרם הדם. מערכת העצבים, שאיבריה העיקריים הם המוח וחוט השדרה, פועלת דרך מיליוני תאי עצבים החודרים לכל חלקי הגוף. תאי העצב מפקחים על התנועה הרצונית והלא-רצונית, על ויסות ההפרשה של כל בלוטה ועל רישום כל תחושה, מגע, חום, כאב, שיווי-משקל, ראייה, קול, ריח, טעם ורעב.

כל דבר המפריע לפעילות העצבים או לזרימת הדם, יכול איפוא לפגוע בתפקוד כלשהו בגוף.

אם עצב נהרס או כלי דם נחסם, משתתק חלק הגוף שאותו שרתו, מאבד תחושה, מתנוון – או כל השלושה ביחד.

ליקוי אוסטיאופתי בעמודה השדרה אינו חמור עד כדי כך, אך יש בכוחו , בכל זאת, להשפיע על תפקוד הגוף ולגרום ליקויים תיפקודיים.